פסק דין בתחום המשפט המסחרי

עסקינן בתביעה כספית להשבת כספים ששולמו ע"י התובע לידי הנתבע 2 מכוח ערבותו לתשלום חוב של הנתבעת 1 כלפי הנתבע 2.

נתוני רקע:

ביום 14/5/95 חתם התובע על ערבות להלוואה שנטל מר צבי ויסמן מהנתבע 2, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"). ההלוואה נלקחה בחשבון מס' 280680/16 (להלן - "החשבון") הרשום על שם 3 בעלי חשבון: הנתבעת 1, גב' סנדרה מרי ויסמן (להלן - "הנתבעת"), מר צבי ויסמן וגב' חוה אדניה.

לימים נפתחו נגד מר צבי ויסמן הליכי פשיטת רגל בתיק פש"ר 186/00 בבית משפט המחוזי בחיפה, ובעקבות כך ניתן לגביו צו כינוס נכסים.

ביום 18/5/00 הגיש הבנק תביעה כספית כנגד התובע ו-3 נתבעים נוספים לתשלום יתרת החוב בחשבון (ת.א. 11835/00 שלום חיפה, להלן - "תביעת הבנק"). שתי הנתבעות הראשונות עפ"י כתב התביעה שהוגש על ידי הבנק – הנתבעת בתיק זה והגב' חוה אדניה - נתבעו בהיותן בעלות החשבון בגין יתרת החוב בחשבון, ושני הנתבעים הנוספים – התובע בתיק זה ומר ז'אק אדניה - נתבעו בגין ערבותם לכל חוב של בעלות החשבון (שתי הנתבעות הראשונות) כלפי הבנק, כדי סכום ערבותם אשר עמד על 20,000 ש"ח.

ביום 11/7/00 ניתן פסק דין בתביעת הבנק נגד התובע ונגד מר ז'אק אדניה, ובשנת 2004 ניתן פסק דין נגד הנתבעת ונגד גב' חוה אדניה. במסגרת פסק הדין שניתן נגדו חוייב התובע לשלם לבנק, ביחד ולחוד עם הנתבעת, את מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

ביום 22/10/00 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין ועיכוב ביצוע הליכי הוצל"פ בהם פתח הבנק. ביום 17/12/03 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשמת פורמנץ אשר דחתה את טענות התובע ואישרה את ערבותו כלפי הבנק, ואיפשרה לבנק לממש את פסק הדין במלואו במסגרת תיק ההוצל"פ המנוהל כנגדו בתיק הוצל"פ מס' 9-00-21697-02, ואשר נפתח כנגד שני חייבים, התובע ומר ז'אק אדניה (להלן - "תיק ההוצל"פ").

במסגרת אותה החלטה, נדחו הבקשות של יתר הנתבעות בתביעת הבנק (הנתבעת דנן והגב' חוה אדניה) למתן רשות להתגונן.

זה המקום לציין, כי הבנק פתח תיק הוצל"פ נפרד נגד הנתבעת (ויסמן סנדרה) וכנגד הגב' חוה אדניה.

טענות הצדדים וגדר המחלוקת:

התובע טוען, כי עד ליום 19/7/04 הוא שילם בתיק ההוצל"פ סכום מצטבר של 16,366.53 ש"ח. לפיכך הוא תובע מאת הנתבעת השבת הסכום הנ"ל מכוח הוראת סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, לפיו:

"זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א -1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות".

עוד טוען התובע, לחילופין, כי על הנתבעים לשלם לו את הסכום הנ"ל מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

לגבי הבנק - התובע טוען, כי על הבנק להשיב לו את הסכום הנ"ל במידה ותתקבל טענת הנתבעת, כי ערבותו של התובע נעשתה שלא בהסכמתה.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה נגדה מכמה וכמה נימוקים. כך למשל טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות התביעה או בשל הגשתה אגב שיהוי ניכר; בשל הגשתה בחוסר תום לב עקב אי צירוף יתר בעלי החשבון לתביעה; מחמת כך שערבותו של התובע נובעת בערבותו להלוואה ולא מערבות ליתרת ליתרת החוב בחשבון.

עוד טוענת הנתבעת, כי אין יריבות בינה לבין התובע מחמת כך, שהבנק לא קיבל את הסכמתה למתן ההלוואה לידי מר צבי ויסמן.

לבסוף טוענת הנתבעת, כי לא ניתן ללמוד מנתוני תיק ההוצל"פ, כי הסכומים שולמו ע"י התובע דווקא, ולכן לא מן הנמנע כי החייב השני בתיק ההוצל"פ, מר ז'אק אדניה, הוא זה ששילם את הסכומים הנ"ל או חלקם.

הבנק בתורו אינו מכחיש את הנתונים העובדתיים שפורטו בפרק הקודם. הבנק הוסיף, כי ההלוואה שניתנה למר צבי ויסמן אינה בגדר מתן כסף או אשראי חדש בחשבון, אלא גיבוש יתרת החוב שהיתה אותה עת בחשבון (בסך של 24,000 ש"ח) לכלל הלוואה ע"ס 20,000 ש"ח.

ביחס לתשלומים שבוצעו בתיק ההוצל"פ - אישר הבנק את טענת התובע, כי הוא זה אשר שילם סך של 16,366.53 ש"ח, ואולם סכום זה כולל מרכיב של הוצאות משפטיות, שכר טרחת עו"ד, וריבית שהתווספה על קרן החוב.

הבנק ביקש להדגיש, כי על אף פתיחת שני תיקי הוצל"פ (נגד 4 הנתבעים בתביעת הבנק) הוא לא גבה יותר מסכום החוב כאמור בספריו ובתיקי ההוצל"פ.

בדיון שהתקיים לפניי העידו התובע, הנתבעת ונציגת הבנק.

lawdata  - דטהחוק

התיישנות ושיהוי:

התובע בקש לבסס את התביעה המקורית שהוגשה בשנת 2005 על עילת ההשבה מכוח סעיף 9 לחוק הערבות. שנתיים לאחר מכן, ועפ"י רשות שניתנה לכך על ידי בית המשפט, התובע תיקן את תביעתו וצירף אליה עילת תביעה חלופית מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעת טוענת, כי העילה השניה – זו המתייחסת לעשיית עושר ולא במשפט – התיישנה, מאחר שכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15/8/07, יותר משבע שנים לאחר שניתן נגד התובע פסק דין בתביעת הבנק (פסק הדין ניתן ביום 11/7/00).

לעומת זאת טוען התובע, כי אין למנות לגבי תקופת ההתיישנות ביחס לעילה הנ"ל, תקופה שתחילתה ביום 22/10/00 בעת הגשת הבקשה לביטול פסק הדין ועיכוב הליכי ההוצל"פ, ועד ליום 17/12/03 בו ניתנה ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לביטול פסק הדין.

אקדים ואומר, כי דין טענת ההתיישנות להידחות. לטעמי, לא זו בלבד שאין למנות את התקופה שבמהלכה פסק הדין בתביעת הבנק נגד התובע היה מעוכב – כפי שטוען התובע - אלא שמניין התקופה אמור להתחיל אף מאוחר יותר, מהיום בו גבה הבנק מאת התובע את סכום פסק הדין.

תביעה המוגשת לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, מושתתת על זכות ההשבה כלפי מי שקיבל (הדגשה שלי) שלא עפ"י זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר.

הנה כי כן, אחד מיסודות העילה לפי החוק הנ"ל, הוא שהזוכה קיבל לידיו את הנכס מושא ההשבה. בענייננו, יש לראות את הנתבעת כמי ש"קיבלה" את ההטבה אותה מבקש התובע להשיב, רק בעת תשלום הכספים על ידי התובע לבנק. מאחר שאין מחלוקת, כי התובע לא שילם לבנק סכום כלשהו לפני ההחלטה מיום 17/12/03 (עת נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין בתביעת הבנק), הרי שמניין התקופה לגבי התיישנות העילה מתחיל אך ורק בעת התשלום בפועל בתיק ההוצל"פ, שכן רק אז הוקטנה יתרת החוב של הנתבעת כלפי הבנק.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הטענה בדבר התיישנות העילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

כמו כן, אני דוחה את הטענה בדבר הגשת התביעה בעילה הנ"ל תוך שיהוי ניכר. על אף שחלף פרק זמן לא קצר מעת היווצרות העילה, כמצוין לעיל, ועד להגשת כתב התביעה המתוקן, ברם לא הוכח לפניי כי נגרם לנתבעת אגב כך נזק ראייתי. מכל מקום, הנתבעת ידעה כבר בשנת 2005, בעת הגשת התביעה המקורית נגדה, כי התובע לא זנח את זכותו לתבוע ממנה השבת הכספים שהוא שילם לבנק, ולכן היא נחשפה לסיכון להשיב כספים לתובע כבר בשלב מוקדם יחסית.

למען ההבהרה אבקש להעיר, כי התובע העמיד את תביעתו על העילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט כעילה חלופית, במידה והעילה הראשונה המבוססת על עקרון ההשבה לפי חוק הערבות לא תתקבל.

האם קיימת יריבות בין התובע לנתבעת?

 הנתבעת טוענת, כי אין כל ירבות בינה לבין התובע, משום שאין לראות בתובע כמי שערב להתחייבויותיה כלפי הבנק. לטענתה, הבנק לא בקש את הסכמתה למתן ההלוואה למר צבי ויסמן או לערבותו של התובע.

הנתבעת הוסיפה, כי בשל אי בקיאותה בשפה העברית היא לא ידעה שצורפה כאחת מבעלי החשבון שבנדון, אלא סברה לתומה כי היא רק בגדר ערבה לאותו חשבון. מכל מקום, מאחר שלא הוכח כי חיובי בעלי החשבון הם ביחד ולחוד, יש לראות את שלושת בעלי החשבון כבעלי זכות החתימה ביחד, ולכן על הבנק היה לדרוש תחילה את הסכמתה לפני מתן ההלוואה והחתמת התובע כערב, ומשלא עשה כן יש לפטור אותה מכל חבות כלפי התובע.

הן התובע והן הבנק חולקים על טענות אלה של הנתבעת, והפנו לצורך כך למסמכי הבנק שצורפו לתיק.

הבנק הציג שני מסמכים (נספחים נ/3 ו-נ/1/3 לתצהיר נציגת הבנק) המלמדים על כך, כי הוא פעל לצירוף הנתבעת ובעלה, מר צבי ויסמן, כשותפים בחשבון, כל אחד לחוד, לפי בקשת הגב' חוה אדניה אשר הייתה במקור בעלת החשבון היחידה. ממסמכים אלה ניתן ללמוד, כי הבנק לא פעל על דעת עצמו עת צירף את הנתבעת ובעלה כשותפים בחשבון.

אומנם שמותיהם של שלושת בעלי החשבון צוינו עם ו' החיבור בין כל שם ושם ( להבדיל מ- 'ו/או'), ברם במוצג נ/1/1 שכותרתו 'תנאי ניהול אשראים/משיכות יתר הקשורים לחש"ק וחח"ק' עליו חתומה הנתבעת ושני בעלי החשבון הנוספים, צוין בצורה מפורשת כי: "האמור בכתב זה יחייב את כל החתומים עליו ביחד ולחוד גם במקרה שאחד או אחדים מאלה שהיו צריכים לחתום עליו לא יחתמו עליו כלל" (סעיף 4.ח. מאותו מסמך). מסמך זה הוגדר בהמשך לאותה כותרת כ- 'תוספת לתנאי ניהול חשבון חש"ק/חח"ק'.

מסמכים אלה מפריכים את טענת הנתבעת, כי על הבנק היה להצטייד בהסכמתה כתנאי למתן ההלוואה לבעלה, מר צבי ויסמן.

על יסוד האמור לעיל אני קובעת, כי לא נפל פגם בהתנהלות הבנק כלפי הנתבעת.

מסמכים אלה מפריכים גם את טענת הנתבעת, לפיה לא ידעה כי היא שותפה בחשבון. לא זו בלבד שטענת הנתבעת מהווה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, אלא שהנתבעת לא עמדה ברמת הפירוט וההוכחה הנדרשים לצורך הוכחת טענתה, כי לא ידעה כביכול כי היא חותמת על מסמכים שהופכים אותה לבעלת החשבון. כך או כך, הנתבעת מוחזקת כמי שידעה והבינה על מה היא חותמת, והיא לא עמדה בנטל להפריך חזקה זו.

ואם לא די בכך, הרי שכבר בהחלטת כב' הרשמת פומרנץ מיום 17/12/03 נקבע, כי הנתבעת היא אחת מבעלי החשבון (עמ' 7 להחלטה). יש בכך כדי להשתיק את הנתבעת מהעלאת טענה סותרת בעניין. אגב זאת אעיר, כי למקרא ההחלטה הנ"ל אני למדה, כי הנתבעת לא העלתה אז טענות ממין הטענות שהיא מעלה כעת, אלא בקשה רק לתקוף את גובה החוב והריביות בהן חוייב החשבון.

לסיכום, אני דוחה את טענת הנתבעת כי אין היא אחת מבעלי החשבון, ומקבלת את טענת התובע והבנק, כי הנתבעת הייתה אחת מבעלי החשבון בשותפות ביחד ולחוד עם יתר בעלי החשבון.

מתוקף כך, כל פעולה שביצע מר צבי ויסמן ביחס לאותו חשבון, מחייבת גם את הנתבעת אף אם לא נדרשה הסכמתה המפורשת לגבי כל מהלך ומהלך.

האם התובע ערב להלוואה או שמא לחשבון ?

הנתבעת טענה, כי התובע ערב להלוואה שנטל מר צבי ויסמן, ולא ליתרת החוב הדביטורית שנוצרה בחשבון, ואף הפנתה לדבריו של התובע במהלך עדותו המאשרים טענה זו.

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת.

הבנק הבהיר, כי ההלוואה נלקחה בחשבון הרשום על שם שלושת השותפים, וכי סכום ההלוואה בסך של 20,000 ש"ח לא מהווה מתן כסף או אשראי חדש בחשבון, אלא גיבוש יתרת החוב שהיתה אותה עת בחשבון השוטף בסך של כ-24,000 ש"ח לכלל הלוואה על סך של 20,000 ש"ח, כדי לאפשר המשך ניהול החשבון.

מדף החשבון המתייחס לתקופה הרלוונטית ניתן להבחין, כי החשבון אכן זוכה בסכום ההלוואה בסך של 20,000 ש"ח.

תמיכה נוספת בעמדת הבנק ניתן למצוא באמור בסעיף 7 לכתב התביעה בתביעת הבנק, שם נטען כי התובע (כאן) ערב כלפי הבנק לכל חובותיהן של הנתבעות (שם) בסכום האמור בכתב הערבות. ובמלים אחרות, התובע הוגדר כערב לכל חוב עד לסכום הערבות, מבלי לסייג זאת להלוואה דווקא.

כזכור באותו כתב תביעה נתבעו הן התובע והן הנתבעת, ובית המשפט בחיפה קיבל בסופו של דבר את תביעת הבנק על סמך האמור בכתב התביעה, ולכן מושתקת הנתבעת מלטעון טענה כנגד התשתית העובדתית ששימשה כבסיס למתן פסק דין בתביעת הבנק. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח כך כי הנתבעת לא הציגה בפניי כל טיעון שהוגש מטעמה לבית המשפט בחיפה, לפיו היא חולקת על טענת הבנק בהקשר זה.

למעלה מכך, בסיפא של הסכם ההלוואה והערבות שכותרתו 'כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה' נכתב, כי הערבים (התובע ומר ז'אק אדניה) יהיו ערבים כלפי הבנק בגין כל אשראי בחשבון של הלווה לצורך פירעון סכום כלשהו על חשבון ההלוואה. מאחר שההלוואה נועדה להקטין את יתרת החוב בחשבון, הרי שהתובע ערב כלפי הבנק בגין אותו סכום אשראי לו זכו בעלי החשבון בעקבות אשור ההלוואה. 

על בסיס כל אלה, אני קובעת כי התובע היה ערב גם לחוב של הנתבעת בחשבון.

עשיית עושר ולא במשפט:

מאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי ערבותו של התובע כלפי הבנק הייתה כשרה, ומאחר שהנתבעת מחוייבת בהשבת כל סכום ששולם על ידי התובע מכוח ערבותו לחשבון שלה, אין מקום להיזקק לעילת התביעה החלופית בדבר עשיית עושר ולא במשפט.

האם התובע הוכיח כי שילם סכום כלשהו לבנק ?

המרכיב העיקרי בתביעה של התובע נסמך על טענתו בדבר תשלום כספים לבנק במסגרת תיק ההוצל"פ, שנפתח בעקבות פסק הדין שניתן בתביעת הבנק.

הנתבעת בתורה טוענת, כי התובע לא הצליח להוכיח כי אכן שילם כספים, וזאת משום שתיק ההוצל"פ נפתח נגד שני חייבים: התובע ומר ז'אק אדניה. ואילו התשלומים שבוצעו בתיק ההוצל"פ אינם מפרטים את זהות המשלם, ולכן לא ניתן לשלול את האפשרות כי סכומים אלה שולמו על ידי החייב האחר דווקא, ולא על ידי התובע.

על אף שהתובע לא צירף חשבונות או אסמכתאות אחרות שמוכיחות כי הוא זה אשר שילם את הכספים בתיק ההוצל"פ, הבנק אישר בסיכומיו כי הכספים אכן שולמו על ידי התובע.

די בכך כדי לבסס את טענת התובע ולדחות את טענת הנתבעת.

בהקשר זה, הנתבעת לא טענה כי נחשפה או שהיא עומדת להיחשף לתביעת השבה מצד מר ז'אק אדניה בגין כספים ששילם כביכול בתיק ההוצל"פ, כגון הגשת תביעה על ידו או הפניית דרישה, בין בעל-פה ובין בכתב, להשבת סכומים שהוא שילם לבנק. אם נוסיף לכך, כי חלפו 10 שנים מאז שניתן פסק דין נגדו בתביעת הבנק, הרי ששתיקתו של מר ז'אק אדניה משך השנים מחזקת את טענת התובע, כי הוא זה ששילם את הסכומים בתיק ההוצל"פ.

לגבי טענת הנתבעת כי היא שילמה כספים בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדה (תיק אחר), הנתבעת לא פירטה מהם הסכומים ששולמו על ידה. כך או כך, בקשת הבנק לסגירת תיק ההוצל"פ נגדה הוגשה ביום 28/8/05, זמן מה לאחר סגירת תיק ההוצל"פ נגד התובע. מאותה בקשה ניתן ללמוד גם, כי סכום החוב לאותה תקופה עמד על 39,438 ש"ח – סכום העולה על הסכום אותו שילם התובע, ולכן גם אם אצא מנקודת הנחה כי הנתבעת אכן שילמה כספים לבנק, לא ניתן ללמוד מכך, כי היו תשלומי כפל לבנק.

הערות לסיום:

הנתבעת התייחסה בסיכומיה לנושאים נוספים, אשר יש בהם, לטענתה, כדי להוביל לדחיית התביעה נגדה.

מבלי להאריך יתר על המידה אציין, כי איני מקבלת את טענתה בדבר הגשת התביעה בחוסר תום לב עקב אי הגשת תביעת חוב לכונס הנכסים בגין חובו של אחד השותפים בחשבון, מר צבי ויסמן (בעלה של הנתבעת). שותפה אחרת בחשבון, הגב' חוה אדניה (חמותה של הנתבעת), אכן צורפה כנתבעת על ידי התובע, ואולם משהתברר, למצער, כי היא נפטרה, בקש התובע למחוק את התביעה נגדה ובהתאם לכך בית המשפט נתן פסק דין חלקי אשר מוחק אותה מההליך.

נוכח האמור, איני מוצאת חוסר תום לב בכך שהנתבעת הייתה היחידה מבין בעלי החשבון אשר נתבעו על ידי התובע.

נושא אחר אליו נדרשו התובע והנתבעת בסיכומיהם, מתייחס לאלמנט הידיעה של האחרונה לגבי ערבותו של התובע.

משקבעתי כי הערבות של התובע תקפה ביחס לחובות של הנתבעת כלפי הבנק, ומשלא מצאתי פגם בהליך מתן ההלוואה והחתמת התובע כערב, אין כל נפקות לידיעה האישית של הנתבעת אודות כך, ובפרט לנוכח העובדה כי היא שותפה ביחד ולחוד בחשבון, ומתוקף כך פעולותיו של בעלה, מר צבי ויסמן, מחייבות גם אותה. בנקודה זו מעניין לגלות, כי הנתבעת אינה טוענת באף מקום שהלה ביצע פעולה שיש בה משום מרמה, הטעייה או הפרה של יחסי הנאמנות בין בעלי החשבון.

לסיום, אני נותנת אמון בגרסת התובע ומקבלת את טענותיו אחת לאחת, וקובעת כי על הנתבעת להשיב לו את הסכום ששילם לבנק בתיק ההוצל"פ.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 1, ומחייבת אותה לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 17,475 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה המקורית בתאריך 24/11/05 ועד התשלום המלא בפועל.

בשוקלי החלטות קודמות שלי לעניין ההוצאות, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין שכר טרחת עורך-דין, והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון למועד התשלום.

אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 2. לפנים משורת הדין, אין צו בגין הוצאות לגביו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י"ד תשרי תשע"א, 22 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

ג'ני טנוס